החלטה בתיק רע"א 22431-08-13

1.         "בקשה להורות כי בקשת רשות הערעור הוגשה במועד ולחלופין להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור" - היא הבקשה שלפני.

            לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, בבקשה, בתגובה ובתשובה לתגובה, ראיתי לדחות את הבקשה.

2.         תחילה ראיתי לפרט את ההליכים שקדמו להגשת הבקשה דנא שכן לא ניתן להתייחס לבקשה שבפני בלי לבחון את ההליכים וההחלטות שקדמו להגשתה והם רלבנטיים לבקשה.

              ביום 3.3.13 הגישו המבקשים ערעור (ע"א 1812-03-13) על פסק דינו של בית המשפט קמא (כב' השופטת ריבה ניב)  בת.א 40071/88.

ביום 12.6.13 הגישו המבקשים בקשה לתיקון הודעת ערעור לתיק ע"א 1812-03-13 ועתרו להוסיף להודעת הערעור את החלטת בית המשפט קמא מיום 19.5.13 כדי שתהווה חלק מהודעת הערעור; לציין כי ההחלטה שבקשו להוסיף ניתנה לאחר הגשת הערעור.

ביום 25.6.13 ובטרם נתנה החלטה בבקשה לתיקון הודעת הערעור, פתחו המבקשים הליך נוסף ובמסגרת רע"א 41181-06-13 הגישו בקשה להארכת מועד להגשת בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט קמא מיום 19.5.13.

ביום 11.7.13 נדחתה בקשת המבקשים לתיקון הודעת הערעור בע"א 1812-03-13 תוך הבהרה כי החלטת בית המשפט קמא מיום 19.5.13  שבקשו המבקשים לצרף לערעור היא 'החלטה אחרת' שערעור עליה מחייב קבלת רשות ערעור.

באותו יום, 11.7.13, נעתרתי לבקשת הארכת המועד שהוגשה ברע"א 41181-06-13, הארכתי את המועד להגשת הבר"ע ב- 7 ימים מיום המצאת ההחלטה למבקשים וציינתי כי ימי הפגרה יהיו במנין הימים (להלן: "ההחלטה מיום 11.7.13").

בשל חשיבות נוסח ההחלטה מיום 11.7.13 להחלטה דנא אצטט את החלק הרלבנטי מההחלטה:

"סיכומו של דבר, אני מאריכה את המועד להגשת הבר"ע כך שתוגש תוך 7 ימים מעת המצאת החלטה זו לידי המבקשים (פגרה באה במנין הימים)..."

אין חולק כי ההחלטה מיום 11.7.13 הומצאה לצדדים ביום 14.7.13.

ביום 29.7.13, משלא הוגשה הבר"ע במועד שהארכתי בהחלטה מיום 11.7.13, הגישו המשיבים לתיק רע"א 41181-06-13 בקשה לדחיית ההליך על הסף בטענה כי המועד האחרון להגשת הבר"ע חלף ביום 21.7.13.

בהחלטה מאותו יום קבעתי כי "משלא הוגשה בר"ע, ממילא אין מקום למתן החלטה והבקשה לדחייתה אינה ברורה".

3.         ביום 13.8.13 הגישו המבקשים את הבר"ע (22431-08-13) בצירוף בקשה זו ובקשו לקבוע כי הבר"ע הוגשה במועד ולחלופין עתרו להאריך את מועד הגשת הבר"ע עד הגשתה בפועל.

המבקשים טוענים כי הבר"ע הוגשה במועד שכן המועד האחרון להגשת הבר"ע חל ביום 1.9.13 לאור הוראות סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, תשמ"א-1981 הקובע כי: "במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה".

לטענתם, "אמנם הכלל האמור בסעיף 10(ג) רישא לחוק הפרשנות, ולפיו במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון, אינו חל במקרה דנן, לאור סעיף 1 לחוק הפרשנות, וקיומה של 'הוראה אחרת' והיא תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי... הקובעת כי ככלל, ימי פגרה לא יבואו במניין הימים שנקבעו בתקנות או שנקבעו בידי בית המשפט או רשם אלא אם הורה בית המשפט או הרשם הוראה אחרת, אלא שהסייג שבסעיף 10(ג) סיפא אינו עומד בסתירה לתקנה זו ועל כן הוא יכול להתקיים בכפיפה אחת עם תקנה 529".

משכך, אליבא המבקשים - הגם שקבעתי בהחלטה מיום 11.7.13 כי ימי הפגרה יבואו במנין הימים, הרי בהיות 'היום האחרון' להגשת הבר"ע במהלך הפגרה (21.7.13), ובשים לב לסיפא לסעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, חל המועד האחרון להגשת הבר"ע ביום 1.9.13! עוד טורחים המבקשים להבהיר כי אלמלא נקבע בהחלטה מיום 11.7.13 שהפגרה במנין הימים, היה המועד האחרון להגשת הבר"ע ביום 6.9.13 (בשים לב לכך שההחלטה מיום 11.7.13 הומצאה להם ביום 14.7.13).

כן 'נעזרו' בטענה פרקטית כי "הגשת הבר"ע בפגרה לא הועילה מאומה. שכן בהיות הענין בלתי דחוף, הוא לא טופל כלל על ידי המזכירות שאפילו לא טרחה להמציא לידי המבקשים דרישת התשלום בגין הערבון שעליהם להפקיד בקופת בית המשפט...".

בנסיבות אלה, בקשו המבקשים לקבוע כי הבר"ע הוגשה במועד, ולחלופין, בקשו להאריך את המועד להגשת הבר"ע עד הגשתה בפועל בטענה כי היה ברור למשיבים כי המבקשים לא ויתרו על זכותם להגיש את הבר"ע ולא נוצרה אצל המשיבים "הסתמכות של ממש כי לא תוגש בקשת רשות ערעור", עוד ציינו כי גם אם חלה טעות בדין מטעמם הרי זו יכולה להחשב כ'טעם מיוחד' להארכת מועד.